משפחת
ריקודי הסווינג!
לינדי הופ
הריקוד הידוע ביותר והמזוהה ביותר עם משפחת ריקודי הסווינג!
הלינדי הופ הוא ריקוד זוגות שנולד ב-1928 בהארלם, ניו יורק. מועדון הסאבוי (Savoy Ballroom) היה המקום המרכזי שבו הריקוד התפתח והתגבש לפני שנהיה טרנד. הלינדי הופ צמח מתוך הקהילה האפרו-אמריקאית ושילב השפעות מריקוד הצ'רלסטון והברייקאווי, לצד צעדי ג'אז וסטפס.
הלינדי הופ היה לא רק כיפי כריקוד – הוא גם היה מדהים לצפייה. הייתה בו תנועה פחות צפויה ומחזורית, עם המון משחק וריתמיקה עשירה, והוא גם כלל אלמנטים אקרובטיים בזוג – "Airsteps" – שהיממו את הקהל בתחרויות ריקוד ומופעים. בשיאו, בשנות ה-30 וה-40, הוא הפך לתופעת תרבות של ממש, והמונים רקדו אותו ברחבי העולם.
מה שמיוחד בלינדי הופ זה שהוא ריקוד של שיחה ואלתור למוזיקה, והגוף מבטא בתנועה את הגרוב, את האופי ואת הרעיונות שבמוזיקת הסווינג.
בלינדי הופ, החיבור מאפשר לפרטנרים לתקשר אחד עם השני במגוון דרכים – ולצד זה יש גם המון מקום לכל אחד, ליצירתיות אישית וביטוי עצמי. אפשר לרקוד אותו למוזיקה מהירה או איטית, עם חיבור יותר 'סגור' או 'פתוח', עם מגוון אינסופי של פוזיציות, בסטייל חלק או קופצני, שמח או רגוע – הכל תלוי ברקדנים ובמוזיקה.
הספקנים יגידו שאנחנו לא אובייקטיביים, אבל זה ללא ספק הריקוד הכי כיפי שיש.
צ׳רלסטון
הצ'רלסטון פרץ לעולם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והפך מיד לסמל של עידן הג'אז.
שורשיו בריקוד אפריקאי מסורתי שהגיע לאמריקה עם העבדות, והופיע מחדש בקהילות האפרו-אמריקאיות באזור צ'רלסטון שבדרום קרוליינה, בתחילת המאה ה-20. שם רקדו אותו למוזיקת הג'אז, והתאימו את התנועה והגרוב שלו למוזיקה החדשה.
הוא הפך לסנסציה עולמית ב-1923 דרך המחזמר Runnin' Wild על בימות ברודוויי, עם השיר "The Charleston" של ג'יימס פ. ג'ונסון – ומשם פשוט השתלט על רחבות הריקוד בכל אמריקה ומעבר לה.
לריקוד הייתה תדמית בעייתית בהתחלה – הוא נחשב פראי וגס, עד כדי כך שהיו מועדונים שניסו לאסור אותו, ואולמות ריקוד לא פעם הציבו שלטים עם הבקשה PCQ, Please Charleston Quietly, מה שכמובן רק הוסיף לו פופולריות.
הצ'רלסטון ידוע באנרגטיות שלו, בגרוב הדומיננטי והקופצני, ובבעיטות שעפות לכל עבר. יחד עם זאת, הריקוד יכול להיות גם אלגנטי ושקט יותר, כזה שצף לו בכיף על הקצב – הכל שאלה של מה השיר מבקש ומה הרקדן רוצה באותו רגע. אפשר לרקוד אותו בזוג וגם בסולו ולצד מגוון רחב של צעדים ותנועות, ויש בו המון מקום לאלתור חופשי ומשחק – עם הפרטנר ועם המוזיקה.
יחד עם מוזיקת הג'אז שהתפתחה ועברה שינויים מעשור לעשור – הצ'רלסטון גם התפתח, ובסופו של דבר הלינדי הופ ממש הכיל בתוכו את תנועתיות וצעדי הצ'רלסטון, ולקח אותם למקומות חדשים.
ג׳אז אותנטי
כשאומרים "ג'אז אותנטי" מתכוונים לריקודי הג'אז המקוריים של שנות ה-20 עד ה-50, הרבה לפני שהמונח "ג'אז" התחיל לתאר את סגנון הסטודיו המודרני שאתם מכירים מקליפים בטלויזיה, מחזות ברודוויי, או החוג למחול בכיתה ח'.
ג'אז אותנטי, הידוע בימינו גם בתור סולו ג'אז או Jazz Roots – זו בעצם משפחה של ריקודי מועדונים שהתפתחו בקהילה השחורה בארצות הברית. ריקודי הג'אז נרקדו בעיקר בסולו – כלומר, הם לא היו "ריקוד זוגות", אבל דווקא המון ריקודי זוגות ממשפחת הסווינג שילבו בתוכם גם את צעדי הג'אז השונים. את הצעדים השונים רקדו בסולו או בקבוצות, באלתור או בכוריאוגרפיה, בג'אמים או על במה, במועדון או ברחוב, או בכל סיטואציה אחרת. היו תקופות שצעד מסויים היה טרנדי וכולם עשו אותו כל הזמן. פחות או יותר כמו שקורה עם צעדים של ריקודי מועדונים עד היום.
הג'אז האותנטי משלב אוסף עשיר של צעדים, כמו השורטי ג'ורג', סוזי קיו, בוגי בק, טאקי אנני או הסנייק היפס – כל אחד עם אופי וצורה משלו. צעדים אלה מחוברים במהותם למוזיקת הג'אז – אבל גם נתנו המון השראה ובסיס תנועתי לריקודים שהתפתחו לאחר מכן – כמו ריקודי פאנק, דיסקו, היפ הופ ועוד.
הג'אז האותנטי נותן לרקדן חופש מלא. יש ארגז כלים ענק של צעדים, ומכל אחד מהם אפשר לצאת לכיוונים שונים, לאלתר, לשחק, לשנות, לבטא דברים שונים. הריקוד מדגיש מוזיקליות, ריתמיות, הפרדות גוף, תנועה מקורקעת ועוד. לצד הצעדים קיימות גם כוריאוגרפיות קבוצתיות מפורסמות – כמו השים שאם, הביג אפל והטרנקי דו, שהפכו למסורת חיה שרקדנים ברחבי העולם מבצעים עד היום. זו חוויה שונה לגמרי מריקוד זוגות, ובמובנים רבים זו הבסיס שעליו כל ריקודי הסווינג נבנו.
בלוז
ריקודי הבלוז התפתחו יחד עם מוזיקת הבלוז בקהילות האפרו-אמריקאיות, מג'וק ג'וינטס צפופים בדרום ועד לאולמות נשפים מהודרים בערי הצפון. הבלוז זה לא ריקוד אחד – זו משפחה שלמה של ריקודים שצמחו במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, כל אחד בתגובה לסגנון המוזיקלי המקומי. הנה כמה דוגמאות מעניינות וחשובות:
Ballroomin Blues – ריקודי בלוז שהתפתחו באולמות נשפים, עם תנועה אלגנטית שמטיילת הרבה על הרחבה, עם השפעות שספגו מריקודים כמו הפוקסטרוט והטנגו.
Jookin Blues – נרקד במועדוני ג'וק ג'וינטס צפופים, עם הפרדות גוף, תנועות ירכיים ואופי קצבי וחד. סגנונות כמו Struttin שהיה פופולרי בבארים של ממפיס, Texas Shuffle, Chicago Triple, Piedmont Triple ועוד.
יש אפילו Latin Blues – סגנון שהטמיע אלמנטים של מוזיקה וריקודים לטיניים, כמו מקצב ההבנרה.
אבל מעבר לניים-דרופינג, מה שהכי חשוב לדעת זה שבלוז זה לא רק איטי ו/או עצוב. הבלוז כריקוד הוא מגוון ורבגוני – בדיוק כמו מוזיקת הבלוז עצמה, עם מגוון ז'אנרים, מהירויות, גרובים, ומצבי רוח. ריקוד בלוז יכול להיות איטי, מלנכולי ועמוק – וגם מהיר קופצני ושמח.
כריקוד, בבלוז יש דגש חזק על תקשורת בין הפרטנרים, על ניואנסים בחיבור והתקשורת הפיזית והמוזיקלית, ועל היכולת להתחבר לווייב והגרוב של המוזיקה.
כיום, ריקודי הבלוז ברוב הקהילות בעולם, מקושרים לקהילת רקדני הסווינג – בגלל הקרבה בין העולמות התנועתיים והמוזיקליים. עם זאת, ריקודי הבלוז תמיד התקיימו גם בלי קשר לסווינג, במגוון קהילות בארצות הברית וגם מעבר.
מעבר לזה, הבלוז כז'אנר מוזיקלי המשיך להתפתח ונשאר פופולרי – מטריקסי סמית' ורוברט ג'ונסון, דרך BB King ו-Howlin Wolf, ועד ל-Brother Yusef שהגיע להתארח אצלנו בפסטיבל לפני מספר שנים.
בלבואה
ריקוד הבלבואה נולד בתחילת שנות ה-30 באזור חצי האי בלבואה שבקליפורניה. אולמות הריקודים שהשמיעו מוזיקת סווינג ניסו להכניס כמה שיותר רקדנים לרחבה, עד כדי כך שממש אסרו על הזוגות לרקוד בפוזיציות מרוחקות ו'פתוחות' יותר על הרחבה.
מתוך האילוץ הזה נוצר ריקוד סווינג חדש ומדהים, שקורה בפוזיציה יחסית צמודה בין הפרטנרים, לא מטייל הרבה באולם וכולל הרבה עבודת רגליים מהירה וצעדים קטנים ומדוייקים, סיבובים ומשחקים עם המוזיקה. עם השנים, רקדני בלבואה אימצו השפעות מריקודי סווינג אחרים כמו הלינדי הופ, והכניסו עוד עניין וגיוון – וריאציות נוספות, ושילובים עם פוזיציות פתוחות יותר.
לבלבואה יצא שם בתור "הריקוד של הרקדנים" – הריקוד שרקדנים רוקדים לכיף שלהם כשאין קהל. זה ריקוד אלגנטי ששם דגש על החיבור המעודן והתקשורת בין בני הזוג, ופחות תופס את עיני הצופים עם אלמנטי שואו נוצצים, כמו הלינדי הופ למשל.
בגלל שהוא כולל תנועות קטנות יחסית הוא גם מאד שימושי כשרוצים לרקוד לקצב מהיר יותר של סווינג. מבחוץ לפעמים קשה לראות את הקסם שבבלבואה, אבל מבפנים זה עולם שלם עם המון משחק ותקשורת ואחרי שמנסים קל להבין למה אנשים רבים מתאהבים בריקוד הזה.
שאג
קולג'ייט שאג (Collegiate Shag) הוא ריקוד סווינג מהיר וקופצני שצמח בקהילה האפרו-אמריקאית של צפון ודרום קרוליינה בשנות ה-20, והתפשט ברחבי ארה"ב בשנות ה-30. רקדני סווינג שילבו שאג לתוך הריקוד שלהם לצד בלבואה ולינדי הופ. השם "קולג'ייט" הוצמד לו כי הוא היה פופולרי במיוחד בקרב צעירים ובמסיבות קולג' – שאהבו את מוזיקת הסווינג החדשה והאנרגטית.
מה שמייחד את השאג הוא הגרוב הקופצני שלו והבעיטות שהן חלק מצעדי הבסיס, מה שנותן לכל התנועות תחושה של אקסטרה קפיציות ואנרגיה. הוא מצוין למוזיקת סווינג מהירה ומאפשר הרבה משחקיות בין בני הזוג.
לשאג קיימים גם תתי סגנונות נוספים כמו הסנט לואיס שאג (St. Louis Shag), שהוא מקורקע יותר ומשלב תנועתיות של טריפל סטפס עם הבעיטות השונות.
סטפס
סטפס, שידוע גם בתור טאפ (Tap Dance), נולד כבר במאה ה-17 מתוך מפגש בין מסורות ריקוד אפריקאיות למסורות ריקוד אירופאיות, בעיקר אירית. עבדים אפריקאים שנשללו מהם כלי ההקשה המסורתיים הפכו את הגוף עצמו – ובעיקר את כפות הרגליים – לכלי נגינה. השפה הריתמית הזו נפגשה עם ריקוד הקלוגינג האירי, ומהמפגש הזה נולד בהדרגה מה שהפך לסטפס. לאורך שנות ה-20 וה-30 הסטפס פרח לצד מוזיקת הג'אז, ורקדנים כמו ביל "בוג'נגלס" רובינסון, האחים ניקולס וג'ון "באבלס" סאבלט הפכו אותו לצורת אמנות שגרמה לקהל לפעור פה – הם לא רק רקדו, הם ניגנו עם הרגליים.
הסטפס והלינדי הופ הם כמו אח ואחות – גדלו באותן שכונות בהארלם, לאותה מוזיקה, ומשפיעים אחד על השני עד היום. הלינדי הופ שאב מהסטפס צעדים, ריתמיקה ותנועתיות של כפות הרגליים, ובשנות ה-30 רקדנים שילבו את השניים יחד – מה שנקרא "flying swing outs" ו-"flying circles" הם בעצם תנועות לינדי הופ עם עבודת רגליים של סטפס. גם השים שאם – הכוריאוגרפיה הקבוצתית המפורסמת שרקדני סווינג מכירים – מקורה בעולם הטאפ: רקדני טאפ ביצעו אותה כריקוד סיום במופעי וודוויל בשנות ה-20 וה-30 לפני שפרנקי מאנינג עיבד אותה לגרסת הסווינג שאנחנו מכירים.
בסטפס יש שני כיוונים מרכזיים: Rhythm Tap שמדגיש מוזיקליות ואלתור ונחשב חלק ממסורת הג'אז, ו-Broadway Tap שמדגיש יותר את הצד הויזואלי-תיאטרלי. מה שמחבר את שניהם הוא העיקרון שהרגליים הן כלי נגינה – כל נגיעה ברצפה היא צליל, וכל רצף צעדים הוא משפט מוזיקלי. הסטפס עבר תקופת שפל בשנות ה-50-60 כשמוזיקת הרוק החליפה את הג'אז, אבל חזר לחיים בגדול בשנות ה-80-90 עם רקדנים כמו גרגורי היינס וסביון גלובר שערבבו אותו עם פאנק והיפ-הופ. עד היום הוא ממשיך להתפתח ולהוכיח שריקוד של מאות שנים יכול להישאר רלוונטי ומרגש. ולינדי הופרים שרוצים להבין טוב יותר את הריתמיקה, המוזיקליות ועבודת הרגליים שלהם – ימצאו בסטפס מקור בלתי נגמר של השראה.
בוגי ווגי
בוגי ווגי (Boogie Woogie) כריקוד הוא סיפור אירופאי בבסיסו. כשחיילים אמריקאים הגיעו לאירופה במלחמת העולם השנייה, הם הביאו איתם את הסווינג, הג'יטרבאג והלינדי הופ. האירופאים התאהבו מיד, אבל כרגיל – עשו את זה בדרך שלהם. בשנות ה-50, כשמוזיקת הרוק אנד רול של צ'אק ברי, ביל היילי וליטל ריצ'ארד כבשה את הרחבות, הריקוד שאירופאים רקדו אליה התפתח לסגנון ייחודי – מהיר, קופצני, על קצות האצבעות, עם ברכיים גבוהות ואנרגיה של רוק. השם "בוגי ווגי" נדבק לריקוד כי השם "רוק אנד רול" כבר היה תפוס על ידי הריקוד האקרובטי התחרותי.
הבוגי ווגי הוא ריקוד זוגות מאולתר שמבוסס על מבנה של שישה ביטים, עם עבודת רגליים סינקופטית ומשחקיות רבה בין הפרטנרים. הוא שייך למשפחת ריקודי הסווינג וחולק DNA עם הלינדי הופ, אבל עם אופי אירופאי ברור – קצת יותר מעל הרצפה, קצת יותר מובנה, קצת יותר קומפקטי. אפשר לרקוד אותו חברתית וגם בתחרויות, ובחלקים מאירופה – בעיקר גרמניה, צרפת, איטליה וסקנדינביה – הוא פופולרי מאוד עד היום. אם אתם אוהבים סווינג אבל גם רוק אנד רול, בלוז וריתם אנד בלוז – הבוגי ווגי הוא המקום שבו כל אלה נפגשים על הרחבה.